סינדרום ה0/100
לאור הנצחון היפה של לינוי אשרם המתעמלת האומנותית
שלנו ועם המון פירגון ואהבה היא העניקה לי את השאלה, איך אנחנו תופסים נצחון?
האם לוקחים בחשבון את אהבת הדרך? הצבעים העדינים עד להרים הגבוהים, מה איתם?
הרגשתי שרובנו חיים בתרבות שמאדירה נצחונות, שתמיד נראים יפה מאוד, אבל מאחורי הוילון,
יש המון נסיונות, דחיות, טריקת דלתות ובעקר רגשות ותחושות מועקה,
הקו המחבר בין ההצלחה רבוי כולו: זה או תחושת ה-0 או ה-100- או היום הטוב או היום הרע,
בעוד שבחיים עצמם יש סרגל עמוק, רבוי מכל כך הרבה צבעים שצריך לאהוב ולתת להם תשומת לב.
הבנתי במהלך העבודה שבסוף כולם מגיעים לפתרון שמשביע רצון .
אבל הדרך עד לתוצאה חשובה מאוד, חשובה ביותר, הדרך היא התוצאה, הדרך היא את/ה!
יש בזה תרשו לי קצת נכות רגשית לרצות כל היום גביעים, אין בזה התבוננות חדשה שיכולה להמציא דברים חדשים.
ולכן:
🔹 יש לכל אחד מסע אישי ומרתק = נקרא לזה הלימוד המיוחד שלו
🔹 כל אדם ניחן בתודעתו = עוצמת מוחו = היכולת שלו להחזיק ידע מסוים ולדעת מה לעשות איתו
הדבר קשור בחשמל פיזי ורגשי (מה מנדנד אותי ומה לא)
🔹 הגישה שלו = איך הוא פותר בעיות = רואה מציאות ומערכת היחסים שלו איתה
אז הבנתי שמה שאנחנו צריכים ובתודעה גבוהה זה לשים לב:
💠לכבד את התהליך = כל אדם שמגיע אלי, יש לו גישה ובחצי שעה להבין ולדבר על הצרכים זה לא יכיל את כל פערי התודעה. צריך סבלנות.
💠 אין צורך להשוות - אין אדם אחד דומה למשנהו ולכן כשמשווים אין הקשבה לרגע. המצאה מגיעה מהקשבה לא מריצוי רגשי 0-100.
💠 לרתום משבר להמצאה - קרה לי מיליארד פעמים שאני מחפשת איש מקצוע שאין.
💠 מיתוג הוא אומנות. אומנות תעשיתית יותר. כן כן.
הדרך חשובה כמו התוצאה, האהבה לדרך, לאנשים באשר הם (דעותיהם ותחושותיהם)
אלו החומרים שמהם אנחנו עשויים ורוצים לתקשר דרכם !